לא מוכנים - ולא לבד

אנחנו מתקרבים לפסח, והשנה זה מרגיש אחרת.

יש מלחמה מעל הראש שלנו. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא מבינים. איך בכלל נכנסנו למלחמה הזו, ואיך נצא ממנה. אנחנו לא יודעים מה יהיה בעוד שבוע, בעוד חודש. אנחנו לא יודעים אם נשב סביב שולחנות הסדר היפים שלנו, או נשב בממ״ד עם ההגדה על הברכיים, מנסים לא לשפוך כוסות מיץ ענבים על ערימת האנשים, תוך כדי שאנחנו מקשיבים אם יש בומים בחוץ. נשענים כמו בני חורין, ובאותו זמן גם דרוכים.

ערב פסח, ואנחנו כבר אוכלים מרור כבר שבועות, ועוד לא טעמנו מצה.

אנשים מחפשים עכשיו השראה. תשובות. משהו להיאחז בו.

אין לי תשובות גדולות. אבל אני מרגישה לבבות שמחפשים. ואני חושבת הרבה על גאולה.

אנחנו אוהבים לדמיין שבני ישראל יצאו ממצרים כשהם היו מוכנים. כשהם היו קדושים. כשהם היו חזקים. כשהם מאמינים. אך לא כך היה המצב.

לפי הסיפור בתורה, הם לא היו מוכנים. הם עדיין היו עובדי עבודה זרה. המלאכים אמרו: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. הם אפילו לא הצליחו להתפלל תפילה מסודרת. זה היה גניחות, בכי ואנחות. הם אפילו לא באמת האמינו בגאולה.

״וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.״

הם אפילו לא יכלו לנשום מספיק טוב כדי להאמין.

אז למה שים סוף ייקרע בשבילם? מה עשה אותם ראויים? התורה אומרת שבעצם – הם לא היו. הם היו בשער ה־מ״ט (שער טומאה אחד לפני שער הטומאה האחרון שממנו אין דרך חזרה). עוד רגע אחד והם היו נתקעים שם לנצח. וגם כך – ארבע חמישיות בכלל לא יצאו ממצרים.

תחשבו רגע על ארבע החמישיות האלה. מכת חושך הייתה המכה התשיעית. הם כבר ראו שמונה מכות, ראו בבירור שהמצרים חוטפים והיהודים מוגנים. אז למה הם ויתרו על שיחרור? למה הם לא ארזו מזוודות?

אולי כי הם לא יכלו לשאת את התהליך. את הבלגן. את המקום האמצעי הזה, שבו אנחנו כבר לא בעבדות הישנה, אבל עדיין לא בני חורין. שלב האמצע יכול להיות עינוי. וארבע חמישיות ויתרו.

ובכל זאת, האחרים יצאו.

כי לפעמים גאולה לא מגיעה כשאתה מוכן. לפעמים גאולה מגיעה כשאתה כבר לא יכול להישאר איפה שאתה אפילו לא עוד רגע אחד. כשאתה מוכן ללכת, גם בלי לדעת איך הסיפור ייגמר. אל המדבר. או אל הים.

הים לא נקרע כשהם עמדו בבטחה על החוף.

הים נקרע דווקא כשהם כבר היו בתוך המים.

עד הברכיים. עד המותניים. עד הצוואר.

אולי אפילו עם נחיר אחד מעל המים.

אנחנו לא חייבים לראות את הסוף כדי להתחיל ללכת.

אבל אנחנו כן צריכים להיות מוכנים להיכנס למים.

יש רגע בכל תהליך של צמיחה שבו אתה לא מוכן, אבל אתה גם לא יכול להישאר. אתה כבר לא מי שהיית, אבל אתה עוד לא מי שאתה כי עומד להיות . זה מקום מפחיד. מבולגן. מקום של בין לבין. כמו גיל ההתבגרות – קצת ארוך, קצת מביך, קצת לא ברור מה קורה פה בכלל.

כל מי שאי פעם הכין פסח מכיר את הרגע הזה. החלק הכי קשה הוא שבת הגדול, נכון? רוב הבית כבר פסחי. אבל עדיין יש ילדים. עדיין יש ארוחות. עדיין יש לחם. הכול מסובך. הכול מבולגן. כל כך קל להרוס משהו. כל כך קשה לשמור על הכול נקי. אתה בין עולמות. לא חמץ. עוד לא פסח לגמרי.

אולי בגלל זה קוראים לזה שבת הגדול. זה הרגע שבו אנחנו רוצים להיות גדולים – ומבינים שאנחנו עוד לא שם.

זה הרגע הזה שבו את מנקה כל הבוקר, ואיכשהו הבית נראה יותר מבולגן ממה שהוא היה לפני שהתחלת.

ערימות בכל מקום.

את ממיינת – מה לשמור, מה לזרוק, מה שייך, ומה אף פעם לא באמת היה שלך.

הבלגן נהיה בכל כיוון -עולה על גדותיו.

והמחשבה עוברת לך בראש – אם פיקוד העורף היו נכנסים עכשיו עכשיו, היו חושבים שנפל פה טיל?

והאם הפיצויים היו מכסים את ההוצאות של פסח?

ואני מבינה יותר ויותר, גם בעבודה שלי וגם בחיים שלי, שמה שהופך את שלב האמצע לנסבל או לבלתי נסבל זה לא כמה אתה חזק ולא כמה תובנות יש לך.

זה אם אתה לבד שם.

ומה אתה מאמין על עצמך ברגעים שאין לך מה להראות.

אני חושבת שזה הפחד הכי עמוק של הרבה אנשים. לא – האם אני מספיק מצליח. לא – האם אני מספיק מרשים. אלא – אם כשאני מבולגן ולא מוכן ולא מושלם, האם מישהו יישאר איתי שם? או שאשאר לבד באמצע?

האם תאהב אותי בכל זאת?

הרבה מאיתנו למדו מאוד מוקדם שכשהיינו טובים, מצליחים, מרשימים – אהבו אותנו. אבל כשהיינו מוצפים, כשבכינו יותר מדי, כשהיינו מבולגנים ובעיצומו של תהליך – אנשים לא ידעו איך להישאר. כשהיה כואב ולא ידענו אפילו למה. כשהיינו צריכים עזרה ולא ידענו איך לבקש. הם לא יכלו להחזיק שם. הם התביישו בנו, השתיקו אותנו, ניהלו אותנו במקום להיות איתנו.

וכך למדנו משהו מאוד מסוכן:

כשאני לא מרשים, כשאני לא מסודר, כשאני לא מוצר מוגמר – אני לבד.

וזה הופך את האמצע לא רק ללא נעים, אלא למפחיד. וכשמשהו מרגיש מסוכן – אנחנו לא גדלים.

אנחנו בורחים.

אנחנו נסגרים.

אנחנו מתמכרים להסחות דעת, מאשימים, מתביישים.

אנחנו חוזרים למצרים.

למיצרים שבתוכנו.

או שאנחנו רצים קדימה לפני שאנחנו מוכנים ומעמידים פנים שאנחנו כבר בני חורין. עושים את זה יפה כדי שיתאים לאינסטגרם, אבל בפנים הכול מבוים וקפוא.

אבל חירות אמיתית היא משהו אחר.

אנחנו אומרים שה׳ הוציא אותנו ממצרים לא כי היינו גדולים ולא כי היינו טהורים, אלא כי היינו שלו. כי צעקנו. כי הייתה מערכת יחסים.

בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

לא כשאת מושלמת. לא כשאת מוכנה.

בדמייך. בבלגן שלך. בלא-מוכן שלך.

הסיפור האמיתי של יציאת מצרים הוא הבלגן. זה סיפור של מערכת יחסים שהייתה חזקה מספיק כדי להוציא אנשים מעבדות לפני שהם היו מוכנים. יצאנו כעבדים, עדיין מסוגלים להשתחוות לעגל זהב.

אבל יצאנו.

אולי זה הסוד העמוק של יציאת מצרים.

ההפך מעבדות הוא לא חופש.

ההפך מעבדות הוא קשר.

עבדות זה כשאף אחד לא רואה אותך, לא שומע אותך, לא אכפת לו אם תחיה או תמות.

גאולה זה כשמישהו אומר: אני רואה אותך. אני שומע אותך. אתה שלי. אני לא משאיר אותך פה לבד.

לכן לשון הגאולה בתורה היא לא רק “והוצאתי”, אלא “ולקחתי אתכם לי לעם”.

גאולה היא לא מקום.

גאולה היא קשר.

גאולה היא לא הרגע שבו סוף סוף סידרנו את החיים.

גאולה היא הרגע שבו אנחנו כבר לא לבד.

אני חושבת שהרבה מאיתנו השנה לא מוכנים. לא מוכנים למלחמה הזאת. לא מוכנים לחוסר הוודאות הזה. לא מוכנים לכובד של הפחד והאחריות וההיסטוריה על הכתפיים שלנו. ובכל זאת – אנחנו כאן. אנחנו כבר אוכלים מרור. אפילו שעוד לא טעמנו מצה.

וגם מצה היא לחם שלא הספיק לתפוח. לקחנו אותו חצי אפוי. והוא מזין אותנו דווקא כשאנחנו חצי אפויים, באמצע התהליך.

ואולי הגאולה שאנחנו מחכים לה היא לא רק פוליטית ולא רק צבאית ולא רק היסטורית, אלא אישית.

אתם תלוקטו אחד אחד.

כל אחד מאיתנו צריך לצאת ממצרים הפרטית שלו. כל אחד צריך להיכנס אל הלא נודע.

אל אהבה.

אל קשר.

אל דרך חיים אחרת.

גאולה שבה לא אוהבים אותנו רק כשאנחנו חזקים ומצליחים וברורים, אלא גם כשהשבר, הפחד, הבלבול, ה״לא-מוכן״, האמצע המבולגן – גם הם מוחזקים, אהובים, וחלק מהסיפור.

גאולה שבה אנחנו לא צריכים להיות מושלמים כדי להיות אהובים.

גאולה שבה אנחנו אהובים – וזה מה שלאט לאט משחרר אותנו.

אולי חירות מתחילה לא כשאנחנו מוכנים, אלא כשאנחנו לא לבד בתוך ה״לא-מוכן״.

ואולי הדבר הכי חזק שאנחנו יכולים לעשות עבור האנשים שאנחנו אוהבים – בני זוג, ילדים, חברים, מטופלים – זה לא לחכות עד שהם יהיו מושלמים, אלא להישאר איתם באמצע. לבחור בהם כשהם שם. לאהוב אותם שם.

לא כשהכול מסודר.

לא כשהכול קל.

לא כשהסיפור נגמר.

אלא במרור.

בפירורים.

ב״עוד לא״.

באמצע.

עם מצה שבורה, חצי אפויה, במרכז כל הסיפור.

כי אולי ככה נראית גאולה.

לא עם מושלם שיוצא ממצרים.

אלא עם לא מוכן, מבולגן, מפוחד –

שאהבו אותו מספיק כדי שיצא בכל זאת.

ואולי זה עדיין הסיפור.

ואולי ככה אנחנו נהיים בני חורין.

אסיים בכמה מילים של תפילה מהלב:

ה׳, אתה מלמד אותנו שהגאולה תבוא בדור שכולו זכאי או כולו חייב.

אנחנו דור שכולו זכאי. אנחנו מתגעגעים אליך. אנחנו רוצים קשר. רוצים גאולה. אפילו הרחוקים ביותר שרים בקניונים שאתה אוהב אותנו ורוצה לתת לנו טוב. עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. האם היה פעם דור עם כזה געגוע? עם כזה רצון לקשר?

ואנחנו דור שכולו חייב. אנחנו שבורים. מבולבלים. העיניים שלנו ראו יותר מדי. הלב שלנו נשבר יותר מדי פעמים. איבדנו אמון בעצמנו ובמנהיגים שלנו. אף אחד מאיתנו לא נקי מספיק לעמוד לפניך זקוף וגאה. אנחנו ענווים מול המורכבות והבושה שלנו.

ה׳, אולי הגיע הזמן לגאול אותנו? לא כי נהיינו מושלמים, אלא כי הבנו שאנחנו בתוך קשר שלא נשבר גם כשאנחנו לא מושלמים.

שחורה אני ונאוה בנות ירושלים.

דודי הנה זה בא מדלג על ההרים.

דלג על החסרונות שלנו.

בחר בנו.

אהב אותנו.

כמו שאנחנו ממשיכים לבחור ולאהוב אותך.

פתחתי קבוצה פתחתי קבוצה שקטה לתכנים שאני כותבת בעברית. אם תרצו לקבל עדכון הצתרפו:

https://chat.whatsapp.com/D6Po1CsdxvI1RhY3e8hw3W?mode=gi_t